לאחר שבוע של חום בלתי פוסק וטיפול אנטיביוטי שלא השפיע, פסק רופא המשפחה שעלי לפנות לחדר מיון ולהתאשפז כדי לקבל טיפול בבית החולים.
הרגשתי כאילו אבן נחתה על ראשי. מבחינתי אשפוז בבית חולים משמעותו שאני הופכת מאדם נכה עצמאי לחלוטין לנכה קשה הזקוקה לסיעוד ועזרה בכל פעילות יומיומית.
זה מתחיל בכיסא לישיבה. אני נעזרת להליכה ברולטור (הליכון עם גלגלים), אך כדי שאוכל לשבת ולקום אני זקוקה לכיסא עם מושב גבוה יחסית (בשום אופן לא כורסה) ועם מסעדי יד. אינני יכולה להתיישב ולקום מכיסאות הפלסטיק עם המושב העגול הקטן וללא מסעדי יד, מהסוג המצוי כמעט בכל מקום. כיסאות אלה אינם יציבים, הם נמוכים מדי עבורי ואינם מאפשרים לי להתיישב בבטחה, לשבת ללא חשש שאפול או לקום מהם. ומה לגבי שירותים? ומקלחת?
בלב כבד, חום ותחושת מועקה וחששות כבדים הגעתי בליווי בעלי לחדר המיון בבית חולים בילינסון. השעה הייתה שבע בערב. באזור ההמתנה של משרד הקבלה למיון כל מקומות הישיבה הם ספסלים בגובה כורסאות. לא היה מקום שיכולתי לשבת ולהמתין. בעלי ביקש שיכניסו אותי ללא תור לחדר המיון כדי שאמצא מקום ישיבה אפשרי עבורי, אך נענינו בשלילה.
כשהגיע תורי, נכנסנו לחדר המיון. התחנה הראשונה היא אצל אחות הבודקת לחץ דם ושואלת כמה שאלות. הכיסא שליד האחות היה בלתי אפשרי מבחינתי, אך מהצד השני של השולחן ניצב כיסא משרדי רגיל עם משענות ידיים. האחות גילתה חוסר אהדה וחוסר אמון כשאמרתי שאוכל לשבת רק על הכיסא ההוא. "כל כך בעיה לשבת על הכיסא הרגיל?" שאלה. בהמשך הערב התברר לי שאותו כיסא היה היחיד בחדר המיון עליו גם יכולתי לשבת בבטחה וגם לקום ממנו.
נשלחתי להמתין בצד. באיזה צד? כל הרחבה והמעברים באזור הכניסה לחדר המיון המו אדם בעמידה, בישיבה ובתנועה ממקום למקום. מקומות הישיבה (התפוסים כולם) כללו כמה כורסאות המתנה נמוכות כמו במשרד הקבלה ובעיקר כיסאות פלסטיק לבנים מהסוג הלא יציב, ללא מסעדי יד.
לא היה שם כיסא מתאים אחד שעליו אוכל לשבת. בעלי ביקש מהאחות בכניסה להשאיל לי את הכיסא ליד השולחן שלה כדי שאוכל להמתין בישיבה והציע להביא למקום בינתיים כיסא פלסטיק. האחות סירבה. רק כשעה מאוחר יותר ראתה אחת האחיות האחראיות במקום את המצוקה שלי וביצעה את ההחלפה. עכשיו יכולתי להמתין בישיבה.
כמעט חמש שעות בילינו בחדר המיון. נערכו לי שתי בדיקות קצרות בתחילת הזמן הזה ובשאר הזמן פשוט המתנתי במקומות שונים בתוך חדר המיון שם נאמר לי להיות. בעלי העביר אחרי את הכיסא "המופלא" ממקום למקום כדי שאוכל לשבת.
מקום קודר, עצוב. לאן שמסתכלים המראה מדכא, האווירה עצובה וכבדה.
המיזוג מקרר קצת יותר מדי אך האוויר סמיך ומעיק, דחוס במצוקה אנושית של כל הנוכחים: החולים ומלוויהם מצד אחד ואנשי צוות המוצפים בעבודה אינסופית מצד שני.
הכל בתנועה מתמדת ובתוכה וסביבה אנשים יושבים על כמה ספסלי כורסאות ועל כיסאות פלסטיק לבנים. חולים הולכים לאט מצד לצד מחפשים מקום לשבת, אולי דרך להעביר את זמן ההמתנה, אחדים מסתובבים עם אינפוזיה על מוט, אחרים עם המלווה המחזיק את שקית האינפוזיה, אנשים מובלים בכיסאות גלגלים. רופאים, אחיות וכוחות עזר מתרוצצים במהירות ובפעילות מצד לצד. חולים ומלוויהם מחפשים שמיכה, כיסא, שירותים. סניטרים עוברים בזהירות בין הקהל הרב עם מיטה ריקה, עם מיטה שעליה שכוב חולה, עם חולה היושבת מכוסה בשמיכה וכולה רועדת בכיסא גלגלים.
כוחות עזר שוטפים רצפות. מישהו מקיא ועושה את צרכיו במרכז רחבת הכניסה הקטנה בה ממתינים חולים ומלוויהם להמשך הבירור. כולם זזים קצת הצידה, אי אפשר להתרחק הרבה כי אין לאן. כמה עובדים מגיעים לנקות את האזור. אחות והרופא האחראי מפקחים על רמת הניקוי והחיטוי. עובדי ניקיון אוספים כל הזמן ערמות של זבל מהפחים הנמצאים בכל מקום, גם לצד מיטות חדר המיון.
הרופא האחראי יושב ליד שולחן הסמוך אל אחד הקירות אך המוקף משלושה צדדים בהמולה הכללית. איך בכלל אפשר לעבוד כך? הרופא קורא לחולה ולמלווים, מסתכל על תוצאות הבדיקות של חולה המופיעות על מסך המחשב הקטן שמולו, מחליט מי לאשפוז ומי לטיפול בבית. באמצע השיחה הוא מתנצל וממהר לטפל בעוד חולה, לקבל עוד החלטות רפואיות בתוך וכנראה גם מחוץ לחדר המיון.
חולים ומלוויהם מנסים להעלות בפני אותו רופא אחראי את מצוקותיהם ובעיותיהם, ללא טיפה של פרטיות. כאן לא מתפשטים אבל שומעים כל מילה. הרופא משיב בסבלנות תוך שהוא בשיא הפעילות בכמה כיוונים בו זמנית.
כמה זמן הוא כבר במשמרת? כמה זמן יוכל להמשיך להשיב בסבלנות, בנחרצות, בחביבות? עכשיו הוא עדיין מקרין טיפות קטנטנות של אמפתיה אנושית למרות התפאורה הקודרת, למרות התנאים הבלתי אפשריים של המקום הזה. הוא מתנצל בפני חולה על כך שהמחלקות מלאות ולכן תצטרך לבלות את הלילה בחדר מיון ותועבר למחלקה רק למחרת. ובפני עוד חולה ובפני עוד חולה. וכבר אינו אומר מתי בדיוק יועבר החולה המאושפז מחדר מיון למחלקה. מתי תתמסמס האנושיות והאמפתיה של אותו רופא צעיר ותיעלם בתוך המולת הפעילות האינסופית הזו, בתוך ים המצוקות?
אני מחפשת שירותי נכים. שולחים אותי לקצה המסדרון. השירותים המסומנים כשירותי נכים משמשים לפי השילוט גם כחדר סירים. השירותים מרווחים אך האסלה במרכז קיר ארוך ואין אפילו מאחז אחד. לידם שירותים רגילים שאינם מאפשרים כניסה עם כיסא גלגלים אך על הקיר כמה מוטות מאחז.
במשך שעות אני יושבת בצד (על אותו כיסא "פלאים" בודד שבעלי שומר עבורי ומעביר אחרי לכל מקום) וממתינה בחצי ערפול חושים של חולים. לפתע אני שמה לב שכפות ידי מאוגרפות ואני אומרת לעצמי ללא קול "רק שלא יאשפזו אותי, שישלחו אותי לטיפול בבית. רק שלא יאשפזו אותי, שישלחו אותי לטיפול בבית" – כמו כשהייתי ילדה קטנה וכל כך רציתי משהו.
בינתיים אני צופה במתרחש סביבי, במצוקה האנושית המקיפה אותי ומרגישה, כמעט שומעת את ליבי המתנפץ ונמלא סדקים.
אנשים מגיעים לכאן מביתם המוכר, הנעים, המטופח ומסודר, באסתטיקה האהודה עליהם. עכשיו כשהם חולים ובמצוקה הם מגיעים לשאול.
אדם נכה, הולך בקושי רב עם מקל בעל 5 רגליות מסרב להתאשפז ולהישאר בחדר המיון למשך הלילה. הוא מסביר לרופא שוב ושוב במשך כמה שעות, תחילה בטון רך ואחר כך בכעס מלא חולשה שהוא נכה ואינו יכול להישאר בבית החולים במצב הזה. זה כבר קרה לו בעבר. הוא מתחנן, צועק (בקולו החלש), מתריע שילך הביתה גם אם לא ישוחרר. בנו והרופא האחראי מנסים בכל פעם לשכנע אותו שיישאר. הרופא אומר שאינו יכול לשחרר אותו, שהוא זקוק לטיפול בבית החולים. החולה לא מסכים. כמה שעות מאוחר יותר הוא מגיע להסכם כלשהו עם הרופא על כך שילך הביתה ויחזור בבוקר (אני כבר יושבת קצת יותר רחוק ושומעת רק חלק מהשיחה).
אשה הולכת לאיטה מחוברת לאינפוזיה, לצדה בעלה מחזיק את שקית האינפוזיה, גבוה, כדי לשמור על כיוון הטפטוף מהשקית אל הוריד ולא בכיוון ההפוך. הם מחפשים שירותים. אני מצביעה על עמוד אינפוזיה שעומד "שומם" בקרבת מקום. הגבר לא מבין. האשה רואה מיד, מנענעת בראשה, ניגשת אל העמוד ומנחה את הגבר לתלות את שקית האינפוזיה. עכשיו היא תוכל להיכנס לבדה לתא השירותים. איזו הקלה.
נערה פיליפינים נאה, כנראה מטפלת של אחד החולים, עוברת, מחפשת משהו וממשיכה לחפש בצידו השני של חלל חדר המיון. לאחר כמה דקות עוברים באותו כיוון גבר זקן, אפור שיער, רזה ולצדו אשה רזה, כנראה בתו. "איפה היא?" שואלת הבת בקוצר רוח. "בטח מחפשת שיהיה מספיק נקי" אמר הזקן. עוד שתי דקות והנערה הפיליפינים חוזרת ובידיה שמיכה. "אבא'לה" היא אומרת בחמלה לזקן. שניהם מחייכים. "את רואה" אומר הזקן לבתו. כמה דקות לאחר מכן אותה נערה פיליפינים דוחפת אשה זקנה בכיסא גלגלים.
אשה ישנה על מיטת חדר המיון ממול. בעלה או אולי זה בנה עזב לזמן מה ובינתיים מגיעה בחורה צעירה, כנראה אחות, מעירה את האשה במהירות מגישה לה בקבוק מים מינרליים מהשולחן שלידה כדי שתבלע כמה כדורים ועוזבת אותה. האשה שכנראה לא ממש התעוררה, אינה יודעת מה קורה, היא מתכופפת קדימה ונופלת מהמיטה בעודה מחוברת לאינפוזיה וצועקת בקול חלש. אני מפנה את תשומת ליבה של אשת צוות העוברת לידי, למקום מגיעים עוד אנשי צוות ומרימים את האשה חזרה למיטה. בינתיים חוזר הבן או הבעל.
זוג מבוגר באמצע שנות השבעים לחייהם. שניהם לבושים בקפידה, מאד מטופחים. לאשה יש דלקת ריאות. הרופא האחראי מסביר שעליה להתאשפז. הוא התנצל בפניה על כך שאת הלילה יהיה עליה להעביר בחדר המיון מכיוון שכל המחלקות הפנימיות מלאות עד אפס מקום. הבעל מלווה אותה אך ברור שאינו שומע היטב ונראה שגם אינו ממש מתמצא במתרחש. האשה קוראת לו שוב ושוב "שמואל בוא לכאן, שמואל" כדי לכוון אותו למקום הנכון ומסבירה לו בסבלנות. היא מנסה למשוך עוד קצת זמן בעולם המציאות הרגילה ודוחה מעט את החלפת בגדיה לפיז'מה.
בחצות, כשהרופא האחראי הצליח להתפנות אלי, נשלחתי להמשך טיפול בבית. אולי בגלל העומס? אולי בזכות שיטת התפילה "הילדותית" שלי? מצוידת במרשמים ובהוראות איך כן ואיך לא לקחת את התרופות שנרשמו לי – הרגשתי שניצלתי. הפעם.
זהו כנראה ערב שגרתי בחדר המיון. איך אפשר לבנות ככה מדינה??? למה צריך לחיות כך במדינה שלנו?
