עזרה בגובה העיניים
ד"ר גבריאלה עילם
בכתבה קצרה ומרגשת שכותרתה "עם מעט עזרה מידידי" * מתאר מר מיכאל הנדלזלץ כמה מצבים של הצעות לעזרה מהתנסותו האישית ואת תגובותיו והרגשתו במצבים כאלה.
"אני לא ממליץ לאף אחד להיות נכה. אבל אם איתרע מזלכם וזה כבר קרה, אז אחרי שמתגברים על הבעיות המעשיות ומגיעים לתפקוד האופטימלי במסגרת המגבלות - ואני לא אומר שזה קל או פשוט, אבל כמה אופציות סבירות אחרות יש במצב כזה - אפשר ללמוד הרבה על הטבע האנושי, ואלה שיעורים ישימים גם ליחסי אדם בין אלה שאינם נכים.
במקרה הפרטי שלי הנכות באה לידי ביטוי בתחום הניידות: אני מסתייע בקביים בהליכה, ולמרחקים ארוכים יותר אני נעזר בקלנועית חשמלית. החוויות שאני מתאר להלן לקוחות מהיומיום שלי, אבל אני חושב שמה שאני מתאר יכול לקרות גם לכם, שלמזלכם הכל אצלכם מתפקד כהלכה.
...
כמו אהבה, שנאה, סליחה וטנגו, גם ל"עזרה" צריך שניים. הצד המציע עזרה עושה זאת מרצון טוב, אבל הוא לא תמיד ער לכך שבהצעת העזרה מקופלת הגדרת עליונות וסימון עמדת כוח. אני מציע עזרה כי אני יכול, ואתה זקוק לה כי אינך יכול. לא פלא שהצד העוזר מתקשה להבין שלא קל לקבל עזרה. לא לאדם בלתי מוגבל, שבהסכמתו לקבל עזרה מודה בנחיתותו, גם אם היא רגעית או יחסית, ובעיקר כשהוא מוגבל וכבר התרגל לכך, ובכל זאת זקוק להרגשה שהוא יכול הרבה דברים לבד.
במלים אחרות, השאלה "במה אני יכול לעזור לכם?" היא שאלה שלא קל לענות עליה בלי עזרה. התשובה, בהרבה מקרים, היא "רגע. אני אבדוק, ואם אגיע למסקנה שאני זקוק לעזרה ובמה, אשמח להודיע לכם ולהיעזר בכם". אבל עד שתחשבו, הצד העוזר עלול להיעלב, ושום דבר לא יעזור."
שלחתי מכתב תגובה לכתבה זו למר מיכאל הנדלזלץ ולעיתון "הארץ" **
מר מיכאל הנדלזלץ היקר,
קראתי בהתרגשות ובהרבה מאד הזדהות את כתבתך "עם מעט עזרה מידידי" ("הארץ" 10.11.06, מדור: "המלה האחרונה")
המצבים שאתה מתאר, חלקם בקיצור רב, מוכרים לי היטב לאורך כל חיי, בוריאציות אלה ואחרות.
הנכות במקרה שלי היא מגיל צעיר מאד כתוצאה ממחלת הפוליו ומתבטאת בעיקר במוגבלות בניידות. מזה מספר שנים אני משתמשת להליכה ברולטור (הליכון עם גלגלים).
צמצמת במילים כשהזכרת בחצי משפט את ההשקעה והמאמץ של הגעה לתפקוד אופטימלי במסגרת היכולות במצב של נכות. כמי שמשקיעה כל חיי, כל יום מאמצים כאלה, למדתי מניסיוני שרק מעט מאד אנשים שאינם נכים מודעים להשקעה ולמאמץ שהישגיו ותוצאתו כל כך יקרה וחשובה – ובצדק – לאדם עם המוגבלות.
ובעניין העזרה. כמובן שכל אדם צריך לפעמים עזרה, לעתים מציעים לו עזרה ובמקרים אחרים הוא מבקש עזרה. כל אדם במהלך חייו נמצא פעם בצד העוזר ופעם בצד הנעזר.
עם זאת, כל אדם שונה מרעהו וישנם לא מעט אנשים עם מוגבלות המרגישים עלבון, השפלה, אפילו בושה כשמציעים להם עזרה או כשהם זקוקים לעזרה וצריכים לבקש אותה.
הצעת עזרה בכלל ובעיקר לאדם עם מוגבלות בעניין הקשור למוגבלותו, כמוה כהצעת עזרה לאדם מומחה בתחום מומחיותו. לדוגמה: כיצד היה רופא מתייחס להצעת עזרה מקצועית מאדם שאינו איש מקצוע בתחום הרפואה? קרוב לודאי שבתנאים מסוימים תגובתו תבטא זעם שמקורו בעלבון על כך שאדם שאינו מומחה בתחום מערער על סמכות המומחה ומציע לו עזרה. בתנאים אחרים, כשאין בנמצא כוח עזר מקצועי מתאים, ייתכן מאד שהרופא יקבל את הצעת העזרה וינחה את מציע העזרה כיצד לעזור לו.
לרוב בני האדם הבוגרים, כך אני רוצה להאמין, יש היכולת לדעת ובוודאי הזכות לקבוע כל אחד מה נכון וטוב בשבילו, טוב יותר מאשר יודעים זאת אנשים אחרים. כל אדם, בוודאי אדם בוגר, מומחה אצל עצמו ועבור עצמו בכל הנוגע ליכולותיו, היכן מתי והאם הוא זקוק לעזרה ולאיזו עזרה הוא זקוק.
מוכרת לי היטב תחושת העלבון וההשפלה כאשר מי שיש לו יכולת פיזית שאין לי, מציע את עזרתו מתוך בטחון מלא בכך שהוא זה שיודע לקבוע שאני זקוקה לעזרתו ולאיזו עזרה אני זקוקה, ואם אני מסרבת להצעה, מציע העזרה נעלב, לעתים אף נעלם.
בשנים האחרונות, במסגרת פעילותי לקידום הנגישות לאנשים עם מוגבלות בישראל, אני חוקרת, מפתחת ומקדמת את תחום הנגישות לשירות ואת המודעות לשילוב החברתי של אנשים עם מוגבלות. החברה בישראל החלה בשנים האחרונות לעבור שינוי עמוק בתחום זה ואני מוצאת את עצמי לא רק מנסה להוביל שינוי, אלא עוברת שינוי בתוך עצמי גם ביחס להצעות עזרה או לבקשת עזרה בכל הקשור לנכות שלי.
אז מה לעשות? האם להציע עזרה? בודאי שכן.
איך להציע עזרה? חשוב להציע עזרה באדיבות ולפני שעוזרים לברר עם מי שהצעתם לו את עזרתכם איך אפשר לעזור. חשוב להקשיב לתשובת מי שנעזר בכם כדי שעזרתכם תתאים לשני הצדדים: העוזר והנעזר.
איך לקבל הצעת עזרה? תמיד בתודה, אם אפשר בחיוך.
ודאי שהמצב לא תמיד פשוט. יש מי שנעלב מעצם ההצעה, יש מי שכועס או חושד במניעיהם של מציעי העזרה. בחברה שלנו הרבה אנשים עם מוגבלות התנסו במצבים בהם הרגישו, לא אחת, מושפלים על ידי מי שעזרו להם. עם זאת כולנו רוצים לשפר את פני החברה ולהעלות את המודעות לשילובם של אנשים עם מוגבלות בכל תחומי החיים.
בדרך כלל אנשים מציעים עזרה מתוך רצון טוב. אין כל סיבה לצאת מהנחה אחרת ובכלל המניעים של מציע העזרה הם באחריותו הבלעדית ולא באחריות זולתו. גם התגובה של כל אדם היא באחריותו שלו. כשאתם מתייחסים באדיבות ובכבוד למציע העזרה משיבים "תודה לא" או "תודה כן", בהתאם לעניין ובמידה שאתם זקוקים לעזרה אומרים בפשטות איזו עזרה אתם מבקשים, כבר תרמתם לשיפור יחסי אנוש הרבה מעבר למצב הרגעי של עוזר ונעזר. כמו בכל עניין אנשים שונים מגיבים באופנים שונים. אם תודו למציע העזרה ותאמרו שאינכם זקוקים לעזרה או תפרטו איזו עזרה אתם מבקשים, יהיה מי שייעלב וייעלם, אך יהיה גם מי שייענה ברצון וישמח לעזור באופן המתאים לכם.
במצב המתואר בכתבה מותר ונכון לבקש מהעוזר (או העוזרים) לחכות מעט ולהסביר שאתה צריך תחילה להתאושש כדי לומר כיצד אתה מבקש שיעזרו. בהתאם למצב, כדאי להסביר בקצרה מדוע אינך יכול לקבל את הצעת העזרה או מדוע אתה זקוק לעזרה בדרך מסוימת ולא בדרך אחרת. אם דבריך ייפלו על אוזן קשבת אחת, כבר תרמת במשהו לקידום המודעות החברתית לאנשים עם מוגבלות.
יחסי עוזר נעזר מוכרים היטב במיוחד לאנשים עם מוגבלות. אפשר להיעלב ולהיפגע מהעובדה שאנו זקוקים לפעמים לסוג של עזרה שאנשים אחרים, אלה שאינם נכים, לא זקוקים לה; אפשר גם לנצל את ההזדמנויות האלה כדי לשנות דפוסי התנהגות חברתיים, להנחות את הזולת כיצד אפשר באמת לעזור "בגובה העיניים" ומתוך שיתוף פעולה בין העוזר ובין מי שנהנה מעזרתו. זה לא נוגע רק לעזרה הניתנת לאנשים עם מוגבלות בתחום מוגבלותם, זה נכון לכל מצב של מתן עזרה לזולת.
בברכה ובהערכה,
* הכתבה הופיעה במדור "המילה האחרונה", עיתון "הארץ" מתאריך 10.11.06
** מכתב התגובה פורסם בגרסה מקוצרת במדור "קוראים כותבים", עיתון "הארץ" מתאריך 5.12.06
|
