|
הלקוחות הנכים של חברות התעופה הם בוגרים כשירים,
אל תתייחסו אליהם כמו לילדים קטנים
מאת אברהם (רמי) רבי
טלפון: 011 972 3 522 1950
מאנגלית: עפרה הוד
בשלושה בדצמבר תציין ישראל, ביחד עם הקהילה הבינלאומית כולה, את היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלות, שהוכרז לראשונה בשנת 1992.
מטרת היום הזה היא למקד את תשומת הלב של העולם בזכותם של אנשים עם מוגבלות להשתלבות שוויונית ומלאה בחברה וגם בחתירה שלהם לקראת התקבלות שלמה כבני אדם "נורמליים".
אבל אחרי שני עשורים כמעט, נראה שבתחומים רבים הגשמת הזכות הזאת אינה אלא חלום ו"חֶזְקַת הנורמליות" היא עדיין בגדר הבטחה.
נמל התעופה בן-גוריון וחברת אל על הם רק שתי דוגמאות לכך.
אני אדם עיוור לגמרי בעל שתי אזרחויות – ישראלית ואמריקאית, דיפלומט בדימוס של שירות החוץ האמריקאי, וגר עכשיו בישראל. אני ממשיך לטוס הרבה ברחבי העולם.
בכל פעם שאני מתייצב לטיסה בדלפקי אל על בנמל התעופה בן-גוריון, אני מבקש ליווי עד לשער היציאה. תמיד, ללא יוצא מן הכלל, ולעתים בתקיפות רבה, מבקש ממני המלווה לתת לו את הדרכון ואת כרטיס הטיסה שלי, כאילו אני ילד שטס לבד. אני מסרב. רבים מהמלווים גם חושבים שהמסועים בשדה התעופה מסוכנים מדי בשביל אדם עיוור, והם מעדיפים להוביל אותי לשער בקרונית ממונעת. שוב, אני מתנגד. וכשאנחנו מגיעים לאיזור השערים, תמיד מתעקשים המלווים להעלות אותי על המטוס לפני כל שאר הנוסעים, מכוח הסברה המוטעית שלנוסע עיוור לוקח יותר זמן להגיע אל המטוס, לאחסן את מטען היד ולהתארגן במקום.
כשאני נוחת בנתב"ג, ידרשו, בדרך כלל, אנשי הצוות של אל על שארד מהמטוס ב"מעלון" – מנגנון מיוחד להעברה של אנשים בכסא גלגלים ושל נוסעים אחרים עם מוגבלויות פיזיות קשות – במקום לתת לי להצטרף לזרם הכללי של הנוסעים היורדים מהמטוס. בכל פעם אני דוחה את הדרישה הזאת, ואומר שזה לא ראוי ולא הגיוני להתייחס לאדם עיוור כאילו הוא יושב בכסא גלגלים. צורמת אפילו יותר טענתם הקבועה של אנשי הצוות האומרים שהם רק מנסים לעזור לי. לזה אני עונה ש"עזרה" הנובעת מתוך הנחה שנוסעים עיוורים אינם מסוגלים לצעוד לצד חבריהם הרואים מזכירה את הפתגם הישן על הדרך לגיהינום, שרצופה בכוונות טובות.
עימותים כאלה מקלקלים לגמרי את חוויית הטיסה שלי ואני בטוח שהם גם משאירים את אנשי שדה התעופה וחברת התעופה מתוסכלים ומבולבלים לגבי ההתנהגות המצופה מהם כלפי אנשים עם מוגבלות.
בעקבות כל אלה, אני מבקש להציג שישה כללי עשה ואל-תעשה שלא רק יעזרו לצוות השדה וחברת התעופה לשפר את חוויית הטיסה של הנוסעים עם המוגבלות, אלא גם יעשו את כל המגעים בין כלל הציבור ובין האנשים עם המוגבלות לנינוחים וחלקים יותר.
1) אל תניחו שלכל הנוסעים עם מוגבלויות יש צרכים זהים ושכולם זקוקים לאותן התאמות. כל שני אינדיבידואלים שונים זה מזה, אפילו אם המוגבלויות שלהם זהות.
אז, לדוגמה, אל תציעו כסא גלגלים לעיוור באופן אוטומטי. מוטב שתשאלו כל נוסע עם מוגבלות מה הסיוע שהוא צריך, אם בכלל, ותנהגו בהתאם. בגדול, זה כל מה שאתם צריכים לדעת על עזרה לאנשים עם מוגבלות. הם יודעים טוב מכם מה הם הצרכים האינדיבידואליים שלהם, אז כבדו את רצונם ואל תנסו לכפות עליהם את החשיבה שלכם.
2) תנו לנוסעים עם מוגבלויות לדבר בשם עצמם ולטפל בענייניהם.
לדוגמה, כאשר אתם מלווים נוסע לקראת טיסה או בחזרה ממנה, אל תבקשו ממנו (וכמובן, אל תחטפו מידיו) את הדרכון או את כרטיס הטיסה כדי למסור אותו לבדיקת ביקורת הגבולות, קצין הביטחון או הדיילים בשער. תנו לנוסע לדבר עם נציגי חברת התעופה או שדה התעופה ללא התערבויות. אתם אינכם אחראים לו. ובדומה, דברו תמיד ישירות אל הנוסע עם המוגבלות ואל תפנו אל מי שאולי מלווה אותו בשאלות כמו "הוא רוצה לשבת ליד החלון או במעבר?" במילים אחרות, אל תתייחסו אל נוסעים עם מוגבלות כאל ילדים הנוסעים לבדם. אתם המלווים שלהם, לא המטפלת.
3) תנו לנוסעים עם מוגבלויות לבחור אם להצטרף לשאר הנוסעים שעולים לטיסה או יורדים ממנה או להיות מטופלים בנפרד, כמו במקרה של עלייה מוקדמת למטוס או שימוש במעלון. אל תתעקשו להשאיר את הנוסע ישוב בכסאו עד שכל שאר הנוסעים ירדו. אולי הוא איש עסקים שממהר לפגישה. מוטב שתשאלו אותו, במהלך הטיסה, איזה סיוע, אם בכלל, נדרש לו בעת הנחיתה. התקשרו מראש לשדה התעופה ביעד ובקשו שהעזרה המתאימה תהיה מוכנה בשער כשהמטוס ינחת. כך יוכל הנוסע עם המוגבלות לרדת ביחד עם שאר הנוסעים. באותה נימה, אל תבקשו מנוסע עיוור או מכל נוסע אחר שמתנייד בכוחות עצמו, שלא יזוז ממקומו במקרה של פינוי חירום, ושיחכה עד שדייל יבוא לעזור לו לרדת מהמטוס. ההוראה הזאת תמיד מצחיקה אותי: האם חיי חשובים פחות והפינוי שלי דחוף פחות מאלה של כל נוסע אחר? במקרה חרום אמיתי אני אמהר אל היציאות בדיוק כמו כולם.
4) אל תובילו נוסעים עיוורים אל המעליות באופן אוטומטי, מתוך אמונה שהם חסרים את שיווי המשקל הנדרש כדי לעלות בקלילות ובביטחון על מדרגות נעות ומסועים, או לרדת מהם. אנשים עיוורים עושים את דרכם יום יום בדיזנגוף סנטר בתל אביב, בטיימס סקוור בניו יורק, ברחוב אוקספורד בלונדון, בגרנד באזאר באיסטנבול, בשוק הלילה של הונג קונג ובקונוט פלייס בניו דלהי, אז לא סביר שהם ייבהלו מקצת צפיפות במדרגות נעות או במסוע של שדה תעופה. ודאי, תפגשו גם עיוורים קשישים שירגישו חוסר יציבות בעלייה על מסוע או על מדרגות נעות או בירידה מהם, אבל זה יהיה רק בגלל הגיל ולא בגלל העיוורון.
5) כשאתם מלווים נוסע עיוור, שאלו אותו אם הוא רוצה לאחוז בזרועכם, או שהוא מעדיף שאתם תאחזו בזרועו. עיקר העניין כאן הוא ההעדפה האישית של כל אדם עיוור. יש עיוורים שמרגישים שכשהם אוחזים בזרועכם והולכים חצי צעד מאחוריכם, כך הכי נוח להם לעקוב אחרי התנועות שלכם. אבל זו איננה העמדה הרווחת בקרב אותם נוסעים עיוורים שמחזיקים מקל נחייה ביד אחת, מושכים עגלת-מזוודה בשנייה, ואין להם יד שלישית להחזיק גם בכם. במקרים כאלה, בהחלט הגיוני יותר שתאחזו קלות בזרועו של הנוסע מעל המרפק. בכל מקרה, אל תאחזו במקל של האדם העיוור. חוץ מזה, יותר ויותר אנשים עיוורים מאמינים שאחיזת המלווה בזרוע והליכה חצי צעד מאחוריו מקבעת את התדמית השלילית שיש לעיוורים כנסמכים בהכרח על הרואים. ועוד טיפ אחד אחרון בנושא הזה: כשאדם עיוור אוחז בזרועכם, אף פעם אל תשאלו: "אני הולך מהר מדי בשבילך?" זה מעליב. אין לכם כל סיבה להניח שאנשים עיוורים לא יכולים ללכת מהר כמוכם, או אף מהר מכם, לצורך העניין. פשוט לכו בקצב הנורמלי שלכם.
6) לסיום, היו רגועים וענייניים בנוגע לליווי האדם עם המוגבלות, ואל תעשו "הפקת ענק" מכל העניין כפי שעשה אתי לאחרונה איש צוות קרקע אחד. בעודו מלווה אותי באיזור השערים ההומה, הוא הלך וקרא לעבר הנוסעים האחרים "תנו לעבור, בבקשה! לפנות את הדרך!" ביקשתי שישתוק, אבל הוא לא הקשיב. בשרוול המוביל אל המטוס הוא הזהיר אותי בקול: "זהירות!זהירות! תיכף יש פה שקע ברצפה!" וכשהתקדמנו בתוך המטוס לעבר המושב שלי, הוא חזר ואמר: "לאט!לאט! תיזהר! תיכף מגיעים! הנה הגענו!" האמת היא שאנשים עיוורים ששולטים במקל הנחייה ושמים לב למה שקורה סביבם לא צריכים אזהרות בעניין מדרגות שמתקרבות ואין להם כל קושי לעלות ולרדת בצורה חלקה ובזריזות במדרגות ובשיפועים, לעבור דרך דלתות מסתובבות או לחלוף מעל חיבורים וחריצים מהסוג שיש בשרוולים של מטוסים. אחרי הכל, בשנת 2001, כבש אדם עיוור את פסגת האוורסט. זה לא אומר, כמובן, שכל האנשים העיוורים מסוגלים למבצע שכזה, אבל זה כן אומר שהעיוורון לא היווה מכשול באותו טיפוס היסטורי.
למעשה, העיוורון כשלעצמו כמעט אף פעם לא מהווה מכשול בפני יכולת.
|
